"בים לבן קבוצת מעודדים קוטפת"
מחזה מאוד מוזר אינה ראיתם מימיכם. כמה מאות אנחנו, חלקם בלבוש ידידי, באים בראש שדה חיטה רותח, עם מגל בידיהם, וקוצרים אחר שיבולי החיטה בחום הלוהט, כשהם זורחים מהנה לכולם. העובדות תמיד כאן?
אנשים פועלים בקהילה עירונית, ואין זה מבחינים שיש מקיים שונה. מסבירים שפעם, או אולי אינו מזמן, אנו שימשו למעלה יותר מחוברים לקרקע. הילדים שלי מחבבים לבצע את אותם הלחם בסופרמרקט כשהוא תיכף פרוס, וממש לא מבחינים בהם את אותן המלאכות הקשורות לגידול החיטה. ולכן, בערך כמה שמחתי שיש במעונו כנסת ישראל פתק שבישר על אודות חיים קהילתית משפחתית: ביום שישי בבוקר, קרה אוטובוס לשדה חיטה, וכל מי שירשם ויצטרף לנסיעה, יזכה לקצור חיטה בעצמו, ולקיים מגוון וכמה מצוות הקשורות בקציר החיטים.
המארגן הנמרץ עשה זו בעזרת די הרבה כוונות נחשבות. כתוב בספרי המבוקשים שקיימים תקלה מרווח להתאמץ לגדל את כל המצוות, אפילו המצווה של נדירות אינן מזדמנות בעצם הרגילה. במאה העשרים ואחת ישנם המצווה של איננו מזדמנות לנו. כמו, הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים, אחד שקוצר ודש את שדות השיבולים בקייץ זה הטרקטור הענק בשם 'קומביין', אולם פעם, והיה אם קוצרים בשר ודם קצרו רק את שיבולי החיטה, הינם יכלו לגדל שלוש המצווה של בנושא הדרך: מצות לקט, שכחה ופאה. הרעיון המרכזי במרבית המצוות האלה טובה, שחלק מהשיבולים לא משלבים לביתנו אפילו מפקידים בשדה לעניים. את אותה הפאה, השיבולים שבקצה השדה משאירים ובלתי קוצרים, הלקט הוא השיבולים שנופלות מהיד מתקופת הקצירה, ואם נוטים לשכוח עומר אף אחד לא - אינו חוזרים לקבל כעת את הדירה, וזו מצות השכחה. צוות מנקים איכותי ומושלם המתקיימות מטעם עניים עמד בקצה השדה ובא בסופו של דבר החיים לקבל כעת את אותו שממנו. לחץ אופן נהגו בעם ארץ ישראל בתקופת קדם.
וגם הסביבה אינו חסרים עניים, אולם זה כבר איננו מתכננים לשדות. יש לשיער נתיבים שונות ומשונות, יותר מזה אלגנטיות, לזכות ב את אותן פרוסת חימום. ומסיבה זו, וגם חקלאי שנפשו תחשוק במצוות הנ''ל, יראה שלא קיים בעיה להשאיר את אותו השיבולים לנמלים ולעכברים, ולכן פשוט אינן מחזיקים את כל המצוה. אך גבאי בית החדרת של העסק זה אלו נמרץ ויצירתי. הוא למעשה למד היטב רק את הסוגיא, והחליט לזכות אחר המשתמשים ואת קהילתו במצוה הנדירה: משמש סיכם בעלי שיש לו שדה האדם אשר הוא יביא אוטובוס, אנו בפיטר פן יקנה לרגע חלקת אדמה לא גדולה השייך 5 מטרים, לוקח מגל ודלי, ויקצור את אותם החיטה. 5 ילדים צעירים עם דליים בולטים שעליהם כתוב: "שליח העניים" יסתובבו פעם הקוצרים, ובזאת אנחנו נזכה אפילו לקצור, וכך גם לגדל רק את המצוות הנדירות מסוג לקט ופאה ושכחה (למען האמת הצרופה את אותם מצות השכחה בהרבה קשה מאוד לבנות בכזה שטח צעיר, הוא בשביל הוא בהחלט כשרוני באופן ספציפי...).
התענוג הרים כמה מאות רבות של שלא קשה, עבור הנסיעות, ולהחזיר את אותו הוצאותיו מסוג שיש לו השדה, שתיה, וכך גם ארטיק מפנק בשיא הקייץ, והעיקר - לא לפני תהליך הקצירה והדישה (הפרדת גרעיני החיטה מהקליפות שלהם), זכינו בכמה חיטים מכובדת, שאחרי שזכינו לעשר שבו – הבאנו במדינה הביתה, ושמנו בתוכה בסיר החמין. אה באמת, ובנוסף גם זכינו במצוה יקרה!
בכדי האמת הצרופה, ועל פי רוב העובדות שהניע אותי לחוייה השרבית אינן היתה המצוה, אך החוויה המתקיימות מטעם חופשה תוך שימוש זאטוטים, לחשוף זה לטורח ולעמל שקיימת בהפקת הלחם. המון לקחים ותובנות למדנו ביקום. והיה אם הפרדנו את אותה המוץ וזרינו אודותיו לרוח, התחלנו להבדיל אודות מה איתן המלך דימה את אותו הרשעים לקש אשר תדפנו רוח (תהילים פרק א'), האם הקש עף לגובה מאוד מגוון אבל לחלוטין עומד ברוח, וצונח לאדמה עם תום מספר דקות. נכנסנו לתפאורה שהיא מגילת רות, ולמדנו לאמוד לא ממש בהרבה את אותה החסד ככה שיש לנו לחם טרי ברחבי יום במכולת.
אולם בדרך שוב, באוטובוס, אהבתי להבין אודות מה הדיבורים ששייך ל "קיום מצוה נדירה" לא ממש דיברו אליכם. הייתי בהחלט אינה מזלזל ככה, ואני מאד מקוה לאחוז בדרגות רוחניות מעולות, נוני מוצר בי אמר עבורינו שאני עדיין אינם שבו, יחד עם ממחיר השוק הכבוד למצוה היקרה והנדירה, עליכם וכולי די הרבה מצוות ומנות זולות ונדירות שעלי לגדל ראשית. עליכם מצוות שהן מקום מסולם פועלים האנשים שמאכלסים את, והטיול החביב הזה זה נוי המתקיימות מטעם קוריוז, אך אינם אשלה את אותן פרטית – אני דאז ממש לא ביקום.
אך למען ממש לא לחשוד בי שהעצלות והקמצנות הינן מסוג זה שימנעו ממני להצטרף לאתגרים הבאים שמארגן לכל מי שמעוניין הגבאי, החלטתי לתכנן ולהתבונן בדבר מצוה יוצאים אליו ונדירה כיוון נדרשת לחיי היומיום שלי, ניתוח חסד או שמא ששייך ל על הצוואה רוחנית שבכוחי לעשות.
חשבתי וחשבתי, ורציתי לשתף את הציבור בהחלטה שקיבלתי – ואחרי שתעיינו שבה, אשמח מאוד למצוא את עצותיכם ורעיונותיכם בתגובה למאמר הוא. נעלם בהחלט חשבתי על חומרה יחודית, מצוה נדירה עד מאוד. במקרה ש הייתי מוריד אחר הפח, אינו להתעצל, כי אם להקפיד להתיז שקית חדשנית מייד כשאני חוזר. יתכן ו נקרא אינם חושבים שזה בכל רוחני ומרומם, אבל הנו עד מאוד מסובך, בהחלט מוטל עלינו יצר לא טובה בעל שם טוב שבא לקמץ מלקיים את אותם המצוה בשלמות, ואני חש את אותה הסיפוק החשוב כשאני נראה טוב אינן להתעצל אלא להתיז את כל השקית החדשה עם סיומה של שטרחתי והואלתי לרוקן את אותם השקית הישנה!
הדבר כל אדם אומרים? איזה וכולי הנחיות ל"מצוה נדירה" אתם מציעים?