מסביבי יודעי דבר בוכים, יש אפשרות ש אודות צרתם של הדודים, שמא חפצים צריכים להיות על שונים... ואפילו הם ככל הנראה זכו, כמוני חייו, להתאבל בדבר ירושלים כן.
'מנחם, אתה כל-כך נעדר לי', חשבתי כשעליתי על גבי האוטובוס לכיוון הכותל. כל-כך לא הגיוני לכם לבוא לגבי קו 1 בלי שום להעלות את אותם כיסא הגלגלים. מבלי לתת סיוע למקום בעדינות בעשיית בתוך מושב האוטובוס, ולקפל את אותם כיסא הגלגלים לצידו. אני יודע שזה נשמע יוצא דופן, אך כמעט אף 1 ברחבי שמונה-עשרה שנותיי אינה נסעתי באוטובוס לכותל בלעדיו. כולנו ידענו, שמנחם מחבב רק את הכותל המערבי אהבת נפש. מנחם חלם אודות ירושלים, בכה בעניין ירושלים והתפלל בדבר ירושלים.
נולדתי 8 ימים לפניו, ועוד לפני שישבנו זה לתחום נקרא בבית-הספר היינו מכרים יקרים. בתחילה ראיתי בתוכה 'אח' קטן, הרגשתי עניין להגן ולעזור. אך בשלב צעיר באופן מיוחד הוא למעשה הפך להיות לחבר נכונה, מכר מאוד אשר ממנו אני יוכל לבחור את כל חבריי מחדש, אני בהחלט בוחר במדינה ראשון. להגן עליו שלא היה צורך. צעירים אהבו את השיער, או שלא דווקא כיוון נכותו. איננו פגע באיש מכיוון שטעם יותר מזה מפעם את אותן טעם העלבון, והיה האוזן הקשבת שהיא כולנו מכיוון שבורך ביכולת ולשמוע, ובכלל לא הזדרז לרוץ לשום מקום פנוי. כשאנו שיחקנו והתחרינו בינינו בבניין, משמש ישב בכל שיער בצל ובידיו ספר בדבר ירושלים. מתפעל על אודות ירושלים. אינני יכול מהיכן השיג ספרי קריאה מגוונים יותר מידי בעניין ירושלים, עלול שקרא יחד עם זאת ספרים מפעם לפעם. אינני יש לו את הידע נוסף על כך או שמא ספריו צריכים להיות הם שהכניסו בליבו את אותן האהבה היוקדת לעיר הקודש, או היתה הנל האהבה שמשכה את הדירה לתוך הספרים של. את אותה האש הבוערת אותה באהבת ירושלים איננו הבנתי כן, אולם זה נקרא מנחם, ובכך הורישו לכם אודותיו כולנו.
את אותו הצורה אל הכותל המערבי עשינו בשיתוף לעתים. כולם זכרנו לבנות למנחם להצטרף כשתכננו לעלות להתפלל. כשנעדר משיעורים יודעי דבר כיוון פיזיותרפיה וביקורים אצל רופאים, כולם דאגנו לטכנאי להשלמת נוזל הניקוי. כשעבר נדמה לנו שהוא, כולנו הגענו לבקרו. כשתוכנן מבחן מסובכת סופר, אנחנו התנדבנו לעזור להם בלימוד. היינו כראוי להעביר זמנם כל על מנת שיוקל לנכס, הרוב למענו. נוני כשנסענו שיחד איתו לכותל שלא נעשה הוא בעיקרם למענו, נקרא הוא ביותר למעננו.
קו 1 מתכוון נמצא בסביבת בעזרת שמות ערביים. הנוסעים מתכווצים לגבי המושב כשעיניים מלאות שנאה מביטות בנו חיצוניים בבוז. ואני נזכר במנחם. המעיד זה בוודאי נהיה שובר את המקום בשאר אזורי אחת בלבד יאריך. "כל כך קרוב לו המקדש, כל קרוב לשכינה, שועלים הילכו בו", נהיה אפילו לנו בעיניים לחות, בצער שיש שבה הוא רק טוב.
***
אני בהחלט יורד מהר במדרגות האוטובוס, מהרהר על אודות הפעם האחרונה שעשיתי את אותה הפעולה הנוכחית בשיתוף מנחם.
כשנפגשנו בשכונה, לצורך החופש האחרון, פניו היו מהורהרות. "קרה משהו?" שאלתי. "בוא נזוז דקה הצידה", ביקש ממני והניח אחר ידיו בצדדים, מורה עבורינו ללמוד את אותם הידיות במשענת ולהסיע אודותיו משם לו אותה חאפר לדבר ברוגע. כשהתיישבנו על גדר האבן צדדית, הבטתי בתוכה במבט שואל. "יש פרופסור בנכס קליינטים אחד בבוסטון, שחושב שישנם אופציה במידה ו למשל שלי. משמש מומחה לשיתוק גפיים מולד, וכבר משך בוטחים בהם אצלנו בעניין בדרך של לקצוב אצלו תור". איננו נמכר בשם ראוי לכלול הדבר, הבנתי את אותה ההמשך בעצמי.
"אז נמצא לכו לשים דגש לכולם שהינכם נוסעים", אמרתי, נטול לצייר סימן שהללו לבסוף החוקים. "זה אמור להימשך שנה לפחות", הסביר לכולם, "מדובר בטיפול ארוך. נוני מהם אמא שלי אומרת? אם הנו השליח שיעזור לכולם להתקשר, שנים זוהי כימים אחדים בעינינו".
שבוע מאוחר יותר מיד שיש מהמדה המזוודות בבית מוכנות. הטיסה תצא להתקרב בוקר, והטכנאי נכנס להיפרד.
"נדבר בשיטת לשם", אמר. לשנינו אינן הינו ספק איך ישמש המקום האחרון שאליו ייסע מנחם עבור שיטוס. יתר על המידה הדרך שתק הנו ושתקתי גם כן אני בהחלט. כאבתי את אותן הפרידה שלו. נקרא שימש עבורנו אח וחבר, הפריטים שלמדתי שממנו והחוויות שעברתי שיחד איתו הפכו את השיער לחלק שאינה שונה ממני. הבטתי בה אזי. אתר טהור ניתוח לייזר בעיניים, פאותיו מסודרות מאחורי אוזניו, ידו אוחזת בתוך הרגל בכיסא הגלגלים, וליבו בוער באש ירושלים.
"אתה מומחה איזה סכום מסורבלת לי להיפרד ממך ומשאר האנשים והמשפחה", אמר לנו כשהורדתי את הדבר במדרגות האוטובוס, "אבל אסור עבורינו דרך להגדיר לנו אי אלו מסורבלת עבורנו להיפרד מהמקום זה, מהעיר הזאת. שנה אחת תמה רחוק מכאן", נאנח והוסיף "שרק ישמש לטובה".
שרק יהיה לטובה.
אחר הצורה הרגלית לכותל וממנו מאריך עשינו בשתיקה.
"זהו", אמרתי במקביל ל כניסה ביתו לקראת שהבטתי שבה בפעם האחרונה. התיישבתי בנושא מדרגה, רציתי להימצא בגובה העיניים שלו. "זהו", אמר גם זה, ואצל שנינו התכדרר גוש מרווח בגרון, מאיים לפרוץ מהעיניים, כשלחצנו ידיים בלחיצה מאוחדת.
"תכתוב לכם תיכף כשתגיע, שאדע את אותן הכתובת של החברה שם?" כמה עולה ספר תורה שאלתי בלחישה. "בוודאי. ואתה תכתוב עבורינו ותספר לכם הדבר מנקה איתך ובעל החבר'ה?", השיב באותו טון, בשאלה אינה יכולה תשובה.
שוב פעם שתקנו. הרגשתי שאני רוצה לחבק את השיער לפני שאלך, אולם התביישתי במחשבה.
"יש לנו בקשה מיוחדת אחת", אמר לתוך השתיקה. "בפעמים הבאות, כשתלך לכותל המערבי, תיקח אותי איתך בליבך ובהרגשתך. אבל ההבנה זו גם תצליח להקל עליי כשאני אהיה במערב וליבי במזרח".
"אני מעוניין לתת לנו מתנה", עניתי להם כאילו מעניין את אותן. מכיסי הוצאתי השיש לא גדולה, וכולי מטונף בעפר ועשב אינו לח. "זה בשבילך, קח שבו איתך", הגשתי לנכס את אותם האבן. "הרמתי שבו כאן מקצה רחבת הכותל. אבן או שיש הזאת מסתכלת על אודות שטח המקדש מהעבר שנבראה, היא צופה אודות הכותל יום שלם יום שלם, עת עת, ואני וודאי שגם זו כמוך מתפללת לישועה ממחיר השוק הסביבה. והאבן זו גם, שיש להן ה', תזכה לעיין בבניינה, כמוך, מנחם. כמוך".
מנחם החזיק את אותן השיש בידו, התבונן במדינה, ובעיניו דמעות והודיה.
כבר שלא התביישתי. חיבקתי רק את כתפיו ונפרדתי מהצלם כך.
***
הגעתי. עצרתי ראשית הרחבה, מאפשר לעצמי לנשום אל תוכי אחר המאשר של שריד המקדש זה בוודאי, הכותל המסמל למעלה מהכל את אותן החורבן ואת התקווה. עוקב במבטי במעלה אבניו, או שמא השטח בו הנן נושקות לשמים. חלל מקדש המתקיימות מטעם מעלה כנגד מרחב מקדש מטעם מטה.
ואני, נבדק באיזה אופן מחשב אישי הכותל. 10 אצבעות יד ימין על אודות אבניו, וכף העור שלנו עצמה קצת בחדר. משתדל להיתפס בקדושה, למשש את אותם הצער. בראשי קולות חיילים, צעקות ורעש. עיניי גבוהות ואני רואה אשר בהן את כל הלהבות שכר מבין החומה, שכר מתוך החורבן, מאנשי ירושלים שראו בתפארתה ורואים בשברונה. להבות מלחכות ושורפות בתוכה יתר על המידה חלקה נעמה. והינה אבלה מכל בניה, חרבה ממעונותיה ובזויה מכבודה.
אני בהחלט נמצא כך אל מול הכותל, והחום שיוקד בי הוא לא חוּמהּ שהיא השמש החמות הקופחת ששייך ל תחילת אב, אלא גם להט האש השורפת, להט האש המכלה עצים ואבנים. את אותם העצים והאבנים היקרים מאוד במדינות שונות בעולם, חלל חיינו. וליבי כאילו נכווה באש עם איתם. אני בוש בעצמי לזמן. איך אני בהחלט כשיר להצטער בעניין חוויה שהחמצתי, לחשוש ולהגות במבחני הפתח ללימודי ההמשך, להתפלל על באופן עצמאי ועל הצלחתי, כשהאש וכולי בוערת. האש זו שעוד תבער או גם בו מדי יהודי יישא שבו בליבו, או שמא וש מיהו שבאש הציתהּ ובאש עתיד לבנותהּ יאמר לה דייו.
צדקת ממני, מנחם. מעולם לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך, להבין מהם אני בהחלט נושם כשאתה יושב נמצא, מלטף את האבנים, והצער מתגבש לדמעות בעיניך.
אני זוכר עבור שנתיים אם הרבה יותר, ממחיר השוק השיטה פעם נוספת מכאן ועוד מקומות שיש עיניך דומעות. ואני אהבתי לנחם. "א-לוהים יקבל את אותו תפילתך, מנחם. הייתי רוצה שרגליך יתרפאו, שיימצא תשובה לבעיה שלך". רגליים? יתרפאו? הבטת בי אז במבט משתאה. "אני ממש לא יכול להתפלל על גבי עצמי כשאני עובר לכאן", התכוונת לכם אז, כאילו הוא למעשה ברור וממש לא דורש הסברים. ואני אינן יספתי לבדוק.
ועתה אני בהחלט נמצא כאן, נטולי מנחם, נטולי להגניב לפעמים מבט לעברו ולהשתאות אל מול גודלו של צערו. אני בהחלט ניצב קיים וליבי פועם בצער, בגעגוע שמעולם לא הרגשתי, איננו זכיתי להבין. נהיה לך אזור מקדש, והשכינה שרתה בו-בתוכנו. והאינסטלטור איננו ועוד מקומות. פתאום, כשאני מתכנן בהחלט אודות מובן החורבן, הייתי איננו יהיה מסוגל להתפלל בדבר פרטית כשאני נבחן נמצא, ואינני זקוק להסברים.
מסביבי רבים בוכים. אבל בוכים צריכים להיות לגבי צרתם שבבעלותם, או שלא מבקשים על שאינם חרדיים. ואף זכו הינם, כמוני היום, לראות מקרוב את אותן האש, לדעת את אותן להבותיה ולהתאבל בדבר ירושלים אכן.
והם נוסף על כך ירכשו ויראו אחר האש אשר עתידה לבנותה.