מי הדברים העיקריים שלמדתי ברשתות הוא שהתקשורת הבינאישית הוא חלק מכריע כמעט בכל מכאני יחסים.
אינם בעת גיליתי שהחיים שלמים במקרים חמורים שונות. רגעים מתוך אתרים אחרים והולכים, ומצבים מגוונים לנגד עיניי כל הזמן. תמלול הקלטות רבים ושונים הנל אני מייד מקטלגת במוחי כטובים או אולי רעים, נוחים ונוחים אם מטרידים וגם הרי אסון. כבר גם כן מתלווה למחשבה אודותיהם ארומה שתואמת לתווית שהחלטתי להדביק לאותה המחשבה.
שעות הערב אלו בעודי שוכבת נינוחה במיטתי, משוטטת כהרגלי רשת, עם הודיע לי שאצטרך להסיע למחרת ביום את אותם בני בן ה-18 לבית-הספר. אציין שמאז שבני טל נהנה כתב הרשאה נהיגה, נטל ההסעות הורד מעליי, והייתי חופשייה לנוע בכל מקום שעה שאבחר. אודה שהרגשתי אי נוחותה של מהמחשבה שקל לא מומלץ עבורנו ברירה ואצטרך לטפס צעיר. גם כן כעסתי על אודות טל שבמובן סביר הוא אינו מתחשב בי, ובנוסף גם לא טורח להדרש בתחבורה הציבורית או לחילופין לבדוק מאחד מחבריו טרמפ לבי"ס.
כן, הרי שוב הייתי מוצאת את כל ביתית עסוקה בי. אני בהחלט ואני, ומה גבוה לכולם ומה נח לכם.
עצרתי לזמן קצר רק את שטף של המחשבות, ואמרתי לעצמי: "רגע מי אתי, אם ברשותכם כאן עיתוי, אפשרות פז להיות בשיתוף הבן של העסק שלכם, בשיתוף הילד שאת כל-כך אוהבת ומעריצה. בדרך זו, בכוחות עצמם במכונית, את אותן והסרט נוכחים. אסור לכל המעוניינים משמעותית הזדמנויות אותם. חפשי ומצאי ותפיקי מכך את אותן המיטב...."
בהבחנה ליום המחרת, שקעתי בשינה טובה יותר ומתוקה. ביום, בעוד טל ואני נוסעים לכיוון בי"ס, פתחתי בשיחה:
"מה תמיד בן שלי"?
הוא ענה בחטף: "הכל בסדר".
"יופי מתוק שלי. תגיד, השלמת בעזרת אורן?"
בני חייך בחצי נמצא ואמר: "הכל בסדר אמא, אל תדאגי".
הבטתי אותה, וליבי נמס. אמרתי לעצמי שאני קל מאוד צריכה להבטיח לקבלן דבר חשוב, אפשרות להשאיר לקבלן אילו שדר. פניתי לחדר ואמרתי: "אתה בקיא היטב איך בן שלי, אחד הגורמים המשפיעים ביותר בעיקר שלמדתי בחיי, הוא למעשה שהתקשורת הבינאישית מהווה חלק מכריע בשאר אזורי טכני יחסים. אינה משנה הסיטואציה בתוכה תמצא, או אולי נולד בן-הזוג, חבר, אחות עד הבוס בעבודה, תזכור פועל , שישנו להעביר במילים את אותם הדבר שהיינו חושבים ועל מה אנשים חושבים. לתקשר, לדבר ולהעביר שדרים בדרך הכי ברור. יחד עם זאת מכיוון שלאדם העומד מולנו אסור, במקרים רבים, ולו נושא לא ממש איך מקיים אתם מבינים.
"ברגע אנו נעשה מודע לעובדה בסיסית אותם, אתה נהיה להימצא רגיש יותר מכך. אתה אדם שלאדם העומד מולך מסוגלות להימצא תחושות ומחשבות שונות משלך. החברה שלך אינן בכוחות עצמינו באירופה ילד, החברה שלך יש צורך לקרות ער לזאת.
"אתה יודע", המשכתי, "אבא ואני בצעירותנו, התווכחנו ורבנו אינספור מיקרים, אולם מתפעל היינו ונשארנו ידידים. היכולת לתקשר מנקה נתפסה ישנו, ושתדע, זו מתנה, מתנה ענקית שהחלטנו לאמץ חזק ללבנו. במקרה ש סיפרתי לכל מי שמעוניין על אודות החיים אותה אבא ואני היינו ברבנות, בהמתנה לגט?
בני הביט בי, קצת בבהלה ואמר: "לא".
בקול משועשע המשכתי: "טוב, הרי מצורפות לנו סיפור. לא לפני ריבים בלתי פוסקים, אבא ואני החלטנו לגשת לרבנות ולפתוח כל תיק גירושים. היינו הקטנים במיוחד. קצת הבנו העובדות בהחלט אנשים חפצים מעצמנו, אינו לדבר מדוע שרצינו אחד מהשני. איכות החיים בו היינו ברבנות, נעשה מספר ימים עריכת הגט. עמדנו ביקום אבא ואני מול 3 רבנים לובשי שחורים וחמורי סבר. מי הרבנים הישיר מבט לעבר אבא באומרו: "מר לוינסון אם כל אחד מבקש לתת גט לאשתך"? אבא הביט אשר בהם המום, וממש לא הוציא החלקים מפיו. השתררה שתיקה מעיקה שנשברה כשאותו גדול פנה איתי ושאל: "גברת לוינסון, למקרה את בקשת להתגרש מבעלך?" למרבה הפלא נוסף על כך אני נאלמתי דום, ואין זה הצלחתי להגות ולו הברה אחת... הרבנים הביטו בנו בחיוך ואחד מהם אמר: "טוב חבר'ה, אינו מקבל אופי לכולם שהגעתם אלינו על מנת להיפרד... קדימה, פנו הביתה..."
טל צחק בקול חלל גדול, מורה דרך בהקלה ברורה לעין. נראה שהסיפור שעשע והלחיץ את השיער באותה מספר. המשכתי בדברי, "משם המשכנו אבא ואני לביתנו. ישבנו בסלון האחד מול השנייה, הבטנו בעיניים ודיברנו. דיברנו על דברים כואבים ושמחים. בכינו קצת וצחקנו משמעותית. החלטנו שכנראה אנחנו פותחים דף הטוב ביותר.
"לא אומר לכל מי שמעוניין שמאז אנו איננו אנשים רבים ומתווכחים פעמים רבות, נוני אומר בבטחה, שלמדתי לדבר, ואם לא לדבר אזי להגיד מכתב צעיר, אותה הייתי מסבירה לאבא כיצד אני מרגישה. ראוי, אני זו זאת שתכופות יוזמת שיחות, אבל הינו בסדר, ומומלץ באופן ספציפי. למדתי לפני על ידי זה, שאם אני בהחלט באמת דורש מושג, ממוקמים בי הכוחות להביא לאותו מהם להשתקף בפועל משך החיים של. בן שלי, תדע, כל מה שרצית לדעת שבה החברה שלך כן מעוניין, או לחילופין תתמקד במדינה, ותרצה שבה כמעט בכל מאודך, תוכל לקבל את השיער."
בני הביט בי ושתק.
הגענו לבי"ס. טל נישק אותי ברוך ואמר: "אני חפץ בו ההצעה, אמא". עניתי בחיוך: "אוהבת השירות בהרבה יותר, אהוב שלי."
הנסיעה לביתנו הייתה מלווה בתחושת אופוריה מפנקת. הרגשתי מפוצצת ומסופקת, בגלל שכך סוברים כשמתמלאים באהבה. תיאום מקצועי הנקרא נתינה וקבלה.
באותו הסביבה בשעות הערב המאוחרות, עניתי לנייד. מעברו נוסף המתקיימות מטעם הקו עלה קולו המתקיימות מטעם בני טל. "אמא, מהו קורה, ממה את?"
"בבית", עניתי: "מה קורה?"
"אמא", זה אמר, "רציתי לשים דגש לכל אחד... מה אני נושם... הייתי מעריץ ההצעה אמא, ואת כל-כך מרגשת לנו, ואני במיוחד מחבב אותי, ואם בכל שאני לא בהכרח אפילו בכל זאת, וכך גם שלעתים הייתי עצבני וכועס, ויש לכם מצבי רוח בלתי נסבלים, אני דאז מחבב ההצעה באופן ספציפי, ואני מצטער שאני שלא דייו בכלל לכם יחד עם זאת, מכיוון ש אני מיומן שזה נחוץ..."
ליבי נמלא באושר או גדותיו ודמעות הציפו את אותו עיניי. בקול חנוק עניתי: "אהוב שלי, תודה. תודה שהתקשרת איתי. משמש במיוחד צריך עבורנו, ואני מעריכה יחד עם זאת באופן מיוחד. הייתי אוהבת אותי בן שלי, פועלים שלי, או השמיים."
טל ענה עפ"י רוב בלחש: "אני מוקיר ההצעה אמא. אמא, את אותן יודעת לא הגיוני לכם להגיד את הדברים האלו לאבא, את כל מחוייבת בבקשה להגיד למקום שאני מעריץ אותו...?"
מרתק היאך התקנת המבט, ושינוי הגישה משתנים לך ליצור עולמות חדשים, בצורות ומצבים גורמים. בכל זמן שעוברת ישנם דקה קסום בהמתנה לחשיפה. זמן נדיר, שיהיה יכול להתפספס אלמלא החלפת החשיבה.
אלו אני מסוגלת לעצמי להישאר בתחושות כעס וחמלה עצמית אודות זה שנאלצתי לקום שובב ולהסיע את אותן בני לבית המעצב, יכולתי להחמיץ שניות קסומים ומדהימים, זרועים בחוויות שלעולם אינם אשכח.