תרבות שוקקת ה"פרסים" משחיתה בנו אחר הרצון להתמיד ולהתמודד.
עלינו מנהג שהולך ורווח להרבות בפרסים, גביעים וצ'ופרים לצעירים כדי לתגמל זאת על הישגיהם: בספורט, בלימודים ואף על מאנשי מקצוע או אמירת תהילים. הקטע וההיגיון מקובלים כולו, אבל יש בתרבות היא נוסף על כך פחד. בדף לוקח שקראתי לאחרונה, עם תכונות של "טוב להפסיד", מבקרת אשלי מרימן אחר ההרגל הפופולארי להבטיח לזאטוטים בעיקר פרסים אודות עצם השתתפותם בספורט. ובשיטה זו הזאת כותבת:
"עם חזרתם הנקרא צאצאים ללימודים בסתיו הינו, ובחירת החוגים עליהם אלו ישתתפו בשנה הקבועה, הורינו צריכים לא לשכוח רק את השאלה הבאה. או הילד שלך קיבל לבלות כדורסל עד להתעמל, שהללו את אותו מארגן החוג: 'אילו ילדים צעירים אוהבים פרס?' או אולי התשובה תהיה: 'כל הקטנים חווים פרסים', כדאי לחפש חוג את כל. אחת בלבד, פרסים היוו העובדות נדיר. איכות החיים פרסי השתתפות ושבחים הינם בערך נתון מדויק, כשכל הזמן מרגיעים את אותן צעירים שהכול מנצחים...
"פו ברונסון ואני בילינו שנה אחת בדיווח על אודות השפעת השבחים והפרסים בדבר הקטנים. התורה ברורה. פרסים הינם כוח מניע מצוין, נוני הכרה שהיא לא פוסקת אינן מעודדת את ילדים קטנים לנצח. שם, היא יכולה להנחות הנל לתַת הישגיות. קרול דוויק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, אושר שילדים מגיבים באופן מעולה לשבח; מהווים נהנים לשמוע שהם כבר מוכשרים, מבריקים וכדו'. אך עם סיומה של שבח כזה על הכישורים המוטבעות אשר בהם, אלו קורסים יחד עם ההיתקלות העיקרית בקושי. וכשהם מדוכדכים עקב הכישלון, זה אומרים שאנו צריכים לרמות עוזר ב להסתכן בכישלון נוסף". (הניו יורק טיימס, 22 בספטמבר, 2013).
אני בהחלט גדלתי בתרבות הפרסים הנוכחית. ממחיר השוק ילד בקבוצת הכדורסל לילדים, זכה שחקן כדורגל מוקדם מוזהב, שהצטרף לאוסף פרסים חסרי הסבר, שצברו על אודות השידה שלי כל שנה אחת. נכון ששיטת ה'פרסים לכל' פגעה במוטיבציה של העסק להשקיע במשחק את אותו כל המאמץ. 'פרסים לכולם' לימדו אתכם לעזוב בזמני תסכול. בסקטור להמשיך רק את אמנות ההתמדה, בני האדם התייאשנו בו ברגע שהתעייפנו. היינו מוצאים לנכון ללמוד לנגב מהשולחן את האופציה לוותר.
אני זוכרת אחר הקיץ בו למדתי אותם בעצמי. אני הרי בת 18, ורציתי לצאת לטיול מחנאות בעלי סוציאלי מקסימאלית. בהתחלה אבא או אימא של החברה שלנו התנגדו. נוני אנשים הראינו להם אחר המפות, את אותן אזורים החנייה המתוכננים שבבעלותנו, ואת רשימת החלקים שניקח איתנו, והם הסכימו בלעדי התלהבות יתר. תמלול הקלטות לבית משפט זוכרת את אותו טעם החירות שהרגשתי, כשנסענו בחלונות פתוחים בכביש המהיר, בעלי אוהל בתא המטען. הייתי זוכרת באיזה אופן ריח השחר, העצים הירוקים והקפה השחור התערבבו הוא בזה. היינו בדרכנו, ובאמת אינה מידי שינה לכל המעוניינים לאיפה.
הרגשה קלילה אותם נמשכה או אולי שהגענו לחניון ההתחלתי וגשם התחיל לרדת. באופן מעשי, האוהל של העסק היווה בהשוואה מים, אך עם סיומה של 45 שניות מסוג מאמצי שיטת בנייה עקרים, קריסות חוזרות ונשנות, וניסיונות לחבר נכון את אותו הגה, התחלנו לתהות נוספת חיובי ללון במכונית. הגשם התחזק ואנחנו הבטנו זה בזו מעבר לגיבוב הברזנט והמוטות שנערם מתחת לעצי אורן נישאים. היינו ספוגות במים, תשושות וחסרות אונים ביותר. שלא רצינו להשפיל את כל עצמנו ולישון במכונית מהר בטיול הארוך הראשון שלנו, הרי המשכנו לבלות, כשבכל זמן שאינו רטוב הופכת בוצית עוד ועוד והאוהל רטוב יותר.
ובכל זאת הצלחנו להתפתח לאט. בשלב שלכם, משפחה חביבה שחנתה לידינו הציעה עזרה, ובתוך 9 שניות, סיימנו. האוהל שברשותנו מתעתד חזק. מאוחר בהרבה באותו לילה, הבטתי בתקרה העדיין רטובה השייך האוהל, והרגשתי באיזה אופן יחד טיפות המים האקראיות, מזדחל לתוכי שביב מטעם וודאיים עצמי הטוב ביותר.
למחרת משנתו, יצאנו בדרכנו אל ההר שלו תכננו לנוע. המסלול נמכר בשם ניכר ומאתגר. בלב ליבו של, הגענו לקטע צר שדרש מעמנו להיצמד לטבעות פלדה שננעצו בסלע. הפירמה שלי רצתה לחזור, אולם חידוש האוהל בגשם השוטף התחילה לערוך פריט בתוכי. "אנחנו יכולות לנסוע לפסגה. אנחנו עשויות לקנות את זה".
כשטיפסתי את אותם החלק התלול האחרון של המסלול, הרגשתי אינטימית הנקרא הצלחה. ישבנו על הסלע החשוב במיוחד וספגנו את אותן ההנאה החודר. ואז שמענו את אותה האנחות. בהתחלה חשבנו שזה מי שיש ברשותו חיים שנלכד בסבך השיחים מתחתינו. נוני כשירדנו למען למצוא, ראינו אותו: גבר בערוב ימיו שוכב בעניין הסלעים. שימש להם חתך גדול על אודות המצח, והמון דם סביבו. לצורך ביצוע 9 שניות עמדנו בו בהלם, ואז כרענו לצדו. קרעתי את אותו הסווצ'ר שבתרמיל שלי בכדי לחבוש את כל ראשו, בעוד שחברתי שלפה יומן נייד עתיק וכבד, שההורים שבבעלותנו התעקשו שניקח איתנו כאשר חירום. תוך כדי השניה ארוכה אינה נשמע צליל חיוג, אולם רק את כך הינו פעל. הוצאנו אחר המפות, סיפקנו למוקדן החירום רק את בכל שיער המסלול, והסברנו שאולי אנו בדבר הפסגה. הרגענו את אותן המטייל הפצוע שהעזרה באופי, וחצי זמן את כל זה כשהשמש התחילה לשקוע, זה לו הליקופטר בשיתוף פרמדיקים.
כיום, קרה פעם עבור המעוניינים להניח לגבי איך הרבה. מהם היה תמיד או היינו נשברות וחוזרות בלב המסלול? אחר היינו בונות אחר הביטחון העצמי שלנו, בהתעקשות לציין את אותה האוהל בגשם השוטף. או היינו נכנעות לתסכול - בני האדם הזה נמכר בשם יהיה יכול למות בכוחות עצמינו אודות פסגת ההר. וכששומרי היער הנחו אתכם כיצד לרדת מההר, באור הדמדומים התכלכל - ידעתי שתמיד אזכור את אותו שביב הביטחון העצמי החדש דבר זה. למדתי את אותם הכוח מסוג אינה להתייאש. גיליתי היאך המאמץ נעשה לפרס כמקרה פרטי.
ומסיבה זו, מרגשת כל מסקנתו השייך הכתבה הנזכר כאן, ומיכוון שכך אני בהחלט דורש לשוב ולצטט אותו: "בסופו של דבר, או שמא צעירים וודאיים שהם כבר יקבלו גמול אם אוטומטי, מה ידחוף זאת להשתפר? בשביל מה לטרוח להמשיך מיומנויות שהיא תשובה בעיות רבות של, כשלא מוצאים לנכטון להתגבר בדבר כמעט כל מכשול? האלו אני מאמנת בייסבול, אני בהחלט מודיעה כבר בפגישה הראשונה שיוולד אך ורק שלושה פרסים: הצטיינות גדולה, ההתקדמות הגדולה ביותר ופרס בעניין רוח ספורטיבית ביותר. ואז אני מושיטה לזאטוטים רשימה מטעם תוספים שאנו יצטרכו לעשות בכדי לזכות בפרסים הנ''ל. אלו ידאגו כבר מההתחלה שהצטיינות, התקדמות, אישיות והתמדה יזכו להערכה".
בחיים, אנחנו מפסידים מפעם לפעם למעלה קרובות מאפשר מנצחים. אנו נתקלים במכשולים מדי פעם למעלה קרובות, מאשר הם בהתאם ל במסלולים פריטים. בני האדם בוחרים את אותם עצמנו תקועים בבוץ בגשם השוטף ולכן שפתם ששייך ל מצוקים תלולים, ואנחנו אמורים לביטחון העצמי שמגיע אך בעזרת מאמצינו האמיתיים. במונחים רוחניים, הגמרא אומרת: "יגעת וממש לא מצאת - אל תאמין" - בגלל למעשה משמש סימן אינם יגעת מספיק. יש עלינו לכל מי שמעוניין הבטחה להצלחה רוחנית או לחילופין נשקיע את אותה המאמץ המרבי. מפני שעמוק בחלל, אנחנו אינן מבררים על את אותה הפרס - אלא אף את אותם האתגר. אתם מתעניינים ב להמתין בעניין הסלע הגבוה סופר בפסגה, ולדעת שגם או לחילופין לקח לכם הרבה מאוד זמן לעלות אליהם, אנחנו התמודדנו, התעקשנו והתמדנו או לחילופין שהגענו לפסגה.
חיי האדם אינם בהכרח דווקא להגיע למטרה השייך התהליך, אלא גם לגלם בכלל הכוח עד לסוף.